מרץ 2015 -מאת: עו"ד דוד שפירא אתר "פסק דין" - תובענות ייצוגיות שהוגשו נגד העירייה וחברת המים שלה התקבלו, ונקבע כי הן גבו שלא כדין "אגרת אכיפה" מופרזת על מכתבי התראות תשלום. הן חויבו להחזיר את הכסף לתושבים.
לעיון בפסק הדין הקלק כאן
עדי ליבוביץ, תושב ת"א, שם לב שעל כל מכתב התראה שהוא מקבל מעיריית ת"א ומחברת המים שלה "מי אביבים", הוא נדרש לשלם תוספת קבועה עבור "אגרת אכיפה". כך, בדרישות תשלום ששלחה "מי אביבים" לו ולאשתו, צוין כי בנוסף לחוב המים והביוב הוא חויב גם ב-22 שקלים נוספים. גם בדרישות לתשלום דוח חנייה וארנונה שקיבל מהעירייה הוא חויב בסכום זה, בנוסף לחוב.
ליבוביץ הגיש לביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א שלוש תביעות ובקשות להכיר בהן כייצוגיות: אחת נגד מי אביבים ושתיים נוספות נגד העירייה בגין דרישות תשלום החנייה והארנונה. התובענות אושרו כייצוגיות, והדיון בהן אוחד.
התובע טען, כי הנתבעות גובות סכום הוצאות קבוע עפ"י הרף המירבי שבתקנות המיסים (גביה) (שעודכן בינואר 2013 מ-22 ל-23 שקלים), אף שייצור מכתב ושליחתו בדואר רשום אמור לעלות 9 שקלים לכל היותר. הוא הוסיף, כי על הנתבעות לשלוח את מכתב ההתראה הראשון בדואר רגיל - שעלותו 1.36 שקלים בלבד – ולא בדואר רשום.
לשיטת התובע, הנתבעות אמורות לגבות כספים על שלושה מרכיבים: איתור כתובת החייב, ייצור המכתב ושליחתו. למרות זאת, הן גם גובות עבור עלויות עקיפות כמו עלות כוח האדם, מחשוב ומאגרי מידע – שעבורן הן משלמת בכל מקרה, ללא קשר ל"טיפול" בדרישת תשלום מסויימת.
הסכום המרבי שנקבע בתקנות, הוסיף התובע, הוא "התקרה" בלבד, ועל הרשות לגבות רק על ההוצאות הישירות שהוציאה בפועל.
הנתבעות טענו כי עמדו בדרישות התקנות. לשיטתן, הוצאות שכר הפקידים שהפיקו את המכתבים הן חלק מאותן "הוצאות ישירות" שהתקנות מתירות להן לגבות. עלות כל מכתב שכזה כולל שכר הפקידים נע בין 30 ל-45 שקלים, ולמרות זאת הן גבו רק את הסכום המקסימלי האפשרי.
הנתבעות הוסיפו, כי אם כוונת התקנות הייתה לחייב בעלות המכתבים הממשית בלבד, הן היו מפנות לתעריפי הדואר ולא נוקבות בסכומים מסויימים. לבסוף, הנתבעות הפנו להנחיית היועמ"ש, שמתירה להן לשלוח מכתב התראה ראשון בדואר רשום.
שכר הפקידים לא נחשב
השופטת יהודית שיצר ציינה, כי פקודת המיסים קובעת שניתן לגבות מנישומים סרבנים רק "הוצאות סבירות שהוצאו" בגין האכיפה. תקנות הגבייה צמצמו את היקף ההוצאות שניתן לגבות עוד יותר, וקבעו שמעבר להיותן "סבירות", ניתן לגבות הוצאות "ישירות" בלבד, ששכר הפקידים לא נכלל בהן.
לשיטת השופטת, העירייה רשאית לגבות את ההוצאות הישירות שהוציאה בפועל ביחס לחייב ספציפי בלבד ואינה רשאית לגבות אוטומטית את הסכום המקסימלי. עם זאת, נקבע שהרשויות רשאיות לשלוח גם את מכתב הדרישה הראשון בדואר רשום, ואף יש בכך היגיון: הוכחה להמצאת המכתב ומניעת התחמקויות מתשלום.
בסופו של דבר, השופטת קיבלה את התובענה הייצוגית וחייבה את העירייה ואת מי אביבים להשיב את הסכומים שנגבו ביתר באופן פרטני מכל תושב החל מ-11.5.2011, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעות חויבו לפרסם את עיקרי פסק הדין ואופן קבלת ההחזר באתרי האינטרנט שלהן ובעיתונות.
בתום שנתיים, הכספים שלא יידרשו ישמשו למחיקת חובות של קשישים ערירים ונזקקים, הקמת מתקני משחקים לילדים בשכונות מצוקה והכשרת מגרש חניה חדש או תרומה לעמותת "אור ירוק".
המשיבות חויבו לשלם 250,000 שקל לתובע המייצג ו-750,000 שקל לבא כוחו, בתוספת הוצאות חוות דעת מומחה בסך 40,000 שקל.
ב"כ התובע: עו"ד דן שריזלי, עו"ד ירון שריזלי
ב"כ המשיבות: עו"ד רחל אביד, עו"ד יואב רזין, עו"ד פנינה ברודר, עו"ד אורי אגר
* עו"ד דוד שפירא עוסק במיסוי עירוני.
** הכותב לא ייצג בתיק.
לעיון בפסק הדין הקלק כאן
עדי ליבוביץ, תושב ת"א, שם לב שעל כל מכתב התראה שהוא מקבל מעיריית ת"א ומחברת המים שלה "מי אביבים", הוא נדרש לשלם תוספת קבועה עבור "אגרת אכיפה". כך, בדרישות תשלום ששלחה "מי אביבים" לו ולאשתו, צוין כי בנוסף לחוב המים והביוב הוא חויב גם ב-22 שקלים נוספים. גם בדרישות לתשלום דוח חנייה וארנונה שקיבל מהעירייה הוא חויב בסכום זה, בנוסף לחוב.
ליבוביץ הגיש לביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א שלוש תביעות ובקשות להכיר בהן כייצוגיות: אחת נגד מי אביבים ושתיים נוספות נגד העירייה בגין דרישות תשלום החנייה והארנונה. התובענות אושרו כייצוגיות, והדיון בהן אוחד.
התובע טען, כי הנתבעות גובות סכום הוצאות קבוע עפ"י הרף המירבי שבתקנות המיסים (גביה) (שעודכן בינואר 2013 מ-22 ל-23 שקלים), אף שייצור מכתב ושליחתו בדואר רשום אמור לעלות 9 שקלים לכל היותר. הוא הוסיף, כי על הנתבעות לשלוח את מכתב ההתראה הראשון בדואר רגיל - שעלותו 1.36 שקלים בלבד – ולא בדואר רשום.
לשיטת התובע, הנתבעות אמורות לגבות כספים על שלושה מרכיבים: איתור כתובת החייב, ייצור המכתב ושליחתו. למרות זאת, הן גם גובות עבור עלויות עקיפות כמו עלות כוח האדם, מחשוב ומאגרי מידע – שעבורן הן משלמת בכל מקרה, ללא קשר ל"טיפול" בדרישת תשלום מסויימת.
הסכום המרבי שנקבע בתקנות, הוסיף התובע, הוא "התקרה" בלבד, ועל הרשות לגבות רק על ההוצאות הישירות שהוציאה בפועל.
הנתבעות טענו כי עמדו בדרישות התקנות. לשיטתן, הוצאות שכר הפקידים שהפיקו את המכתבים הן חלק מאותן "הוצאות ישירות" שהתקנות מתירות להן לגבות. עלות כל מכתב שכזה כולל שכר הפקידים נע בין 30 ל-45 שקלים, ולמרות זאת הן גבו רק את הסכום המקסימלי האפשרי.
הנתבעות הוסיפו, כי אם כוונת התקנות הייתה לחייב בעלות המכתבים הממשית בלבד, הן היו מפנות לתעריפי הדואר ולא נוקבות בסכומים מסויימים. לבסוף, הנתבעות הפנו להנחיית היועמ"ש, שמתירה להן לשלוח מכתב התראה ראשון בדואר רשום.
שכר הפקידים לא נחשב
השופטת יהודית שיצר ציינה, כי פקודת המיסים קובעת שניתן לגבות מנישומים סרבנים רק "הוצאות סבירות שהוצאו" בגין האכיפה. תקנות הגבייה צמצמו את היקף ההוצאות שניתן לגבות עוד יותר, וקבעו שמעבר להיותן "סבירות", ניתן לגבות הוצאות "ישירות" בלבד, ששכר הפקידים לא נכלל בהן.
לשיטת השופטת, העירייה רשאית לגבות את ההוצאות הישירות שהוציאה בפועל ביחס לחייב ספציפי בלבד ואינה רשאית לגבות אוטומטית את הסכום המקסימלי. עם זאת, נקבע שהרשויות רשאיות לשלוח גם את מכתב הדרישה הראשון בדואר רשום, ואף יש בכך היגיון: הוכחה להמצאת המכתב ומניעת התחמקויות מתשלום.
בסופו של דבר, השופטת קיבלה את התובענה הייצוגית וחייבה את העירייה ואת מי אביבים להשיב את הסכומים שנגבו ביתר באופן פרטני מכל תושב החל מ-11.5.2011, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעות חויבו לפרסם את עיקרי פסק הדין ואופן קבלת ההחזר באתרי האינטרנט שלהן ובעיתונות.
בתום שנתיים, הכספים שלא יידרשו ישמשו למחיקת חובות של קשישים ערירים ונזקקים, הקמת מתקני משחקים לילדים בשכונות מצוקה והכשרת מגרש חניה חדש או תרומה לעמותת "אור ירוק".
המשיבות חויבו לשלם 250,000 שקל לתובע המייצג ו-750,000 שקל לבא כוחו, בתוספת הוצאות חוות דעת מומחה בסך 40,000 שקל.
ב"כ התובע: עו"ד דן שריזלי, עו"ד ירון שריזלי
ב"כ המשיבות: עו"ד רחל אביד, עו"ד יואב רזין, עו"ד פנינה ברודר, עו"ד אורי אגר
* עו"ד דוד שפירא עוסק במיסוי עירוני.
** הכותב לא ייצג בתיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה